כור המצרף
על פי הנצרות הקתולית, כור המצרף (בלטינית: Purgatorium) הוא מקום או מצב בו מתבצע מירוק נשמתו של מי שלא חטא חטאי מוות (peccatum mortale). בכור המצרף הנשמה נענשת על החטאים בני הכפרה (peccatum veniale) שחטא האדם בחייו, לפני המעבר לגן העדן. אדם שחטא בחטא מוות לא זכאי למירוק נשמתו בכור המצרף, ונשמתו נדונה לייסורי נצח בגיהנום.
ניתן למצוא אזכורים מוקדמים למקום בו מתבצע מירוק נשמות כבר בכתביו של אמברוזיוס הקדוש. היסודות לאמונה בכור המצרף המתואר כאן הופיעו לראשונה במאה החמישית, בכתביו של אוגוסטינוס. כבר בשלהי המאה השישית, הדוקטרינה (שהתפתחה מעט מאז ימי אוגוסטינוס) אומצה על ידי האפיפיור גרגוריוס הראשון. למרות זאת, היא קיבלה אישור כנסייתי והגדרה רשמית רק בימי הביניים, בשנת 1274, בוועידת ליון השנייה (אנ').
האמונה בכור המצרף הייתה בעלת השפעה רבה בימי הביניים. הנוצרי הממוצע האמין כי באמצעות תפילות, עריכת מיסות, וקניית שטרי מחילה, ביכולתו להציל את עצמו ואת יקיריו מייסורי כור המצרף. הכנסייה טיפחה אמונה זו באמצעות דרשות וספרות ענפה. מוכרות דוגמאות רבות לתיאורי העולם הבא, הכוללות גם את הייסורים העוברים על הנשמות בכור המצרף. אחת היצירות הספרותיות הבולטות ביותר אשר נכתבו בימי הביניים, "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה אליגיירי, עוסקת בהרחבה בתיאור כור המצרף.
במהלך ימי הביניים ועד לעת החדשה עמדה האמונה בכור המצרף במוקדן של מספר מחלוקות תאולוגיות. כתות מינות מסוימות אף הכחישו בשלב מסוים את קיומו של כור המצרף (למשל הוולדנזים והקתרים). בתקופת הרפורמציה, שהתלקחה עקב מחאה על מכירת שטרי מחילה שנועדו לחלץ נשמות מכור המצרף, מתקני הכנסייה דחו את האמונה כנעדרת בסיס בכתבי הקודש.
תאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדוקטרינה של כור המצרף נתמכת במספר פסוקים בברית הישנה ובברית החדשה. הפרשנות הקתולית לפסוקים אלו עברה מספר גלגולים לאורך ההיסטוריה, אולם כולם מביעים את הרעיון הבסיסי של מקום או מצב לאחר המוות, בו עדיין ניתן לכפר על חטאים בדרכים מסוימות.
ספרות בית שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציטוט אשר בו נעשה השימוש הנרחב ביותר להוכחת הדוקטרינה של כור המצרף נמצא בספר חשמונאים ב, ספר מן הספרים החיצוניים אשר שייך על פי הנצרות הקתולית לברית הישנה.
ויקח מהם תרומה לה' אלפים דרכמונים כסף, וישלח אותם ירושלימה להקריב מהם קרבן אשם לה', ולכפר על נפשות המתים. ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים. ובזאת הזכירם כי נוצר ה' את חסדו לכל המתים באמונתו ולמייחלים לחסדו, ויצו להקריב אשם בעדם לנקותם מפשעם.
— ספר חשמונאים ב', פרק יב', פסוקים נח'-ס'
על פי פרשנותה של הכנסייה הקתולית, ניתן להבין מפסוקים אלו כי קיים מצב לאחר המוות, אשר בו ניתן עדיין לכפר על חטאי המתים באמצעות תפילה וקרבנות.
הברית החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באיגרת הראשונה אל הקורינתיים נכתב:
כִּי לֹא־יוּכַל אִישׁ לָשִׁית יְסוֹד אַחֵר זוּלָתִי הַמּוּסָּד שֶׁהוּא יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃ וְאִם־יִבְנֶה הַבּוֹנֶה עַל־הַיְסוֹד הַזֶּה זָהָב אוֹ כֶסֶף אוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת אוֹ־עֵץ אוֹ חָצִיר אוֹ קָשׁ׃ יִגָּלֶה מַעֲשֵׂה כָל־אִישׁ כִּי־הַיּוֹם הוּא יְבָרֲרֵהוּ כִּי־בָאֵשׁ יֵרָאֶה וּמַה־מַּעֲשֵׂה כָּל־אִישׁ וָאִישׁ הָאֵשׁ תִּבְחָנֶנּוּ׃ אִם־יַעֲמֹד מַעֲשֵׂה אִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה עָלָיו יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ׃ וְאִם־יִשָׂרֵף מַעֲשֵׂהוּ יַפְסִידֶנּוּ וְהוּא יִוָּשֵׁעַ אַךְ כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ׃
— האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, פרק 3, פסוקים 11-15
מפסוקים אלו הסיקו התאולוגים הנוצרים כי קיימת אש מטהרת, אשר ביכולתה למרק את חטאי האדם.
בבשורה על-פי מתי נכתב:
עַל־כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם אַךְ־גִּדּוּף הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח לָאָדָם׃ וְכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר דְּבַר חֶרְפָּה בְּבֶן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ וְהַמְחָרֵף אֶת־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא־בָעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא־לָעוֹלָם הַבָּא׃
— הבשורה על-פי מתי, פרק 12, פסוקים 31-32
ניתן לפרש פסוקים אלו כהוכחה לכך שקיימים חטאים שניתן לכפר עליהם לאחר המוות, וקיימים חטאים שעליהם לא ניתן לכפר, גם לאחר המוות.
התפתחות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המילה פורגטוריום (המונח הלטיני לכור המצרף), קיבלה את משמעותה המוכרת רק במהלך ימי הביניים המרכזיים. מילה זו נכנסה לדוגמה הקתולית באופן רשמי רק לאחר ועידת ליון (בשנת 1274). למרות זאת, כבר מראשית ימיה של הדת הנוצרית ישנן התייחסויות למקום או מצב ביניים בו מתבצע מירוק חטאים. מונח זה לא קיבל את משמעותו התאולוגית בבת אחת, אלא התפתח לאורך הדורות.
ראשית הנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר במסורת הנוצרית המוקדמת מחברים שונים התייחסו לאותו מקום או מצב ביניים שזכה מאוחר יותר לכינוי כור המצרף.
- טרטוליאנוס, מחבר בן המאה השנייה לספירה, דן בחיבורים שונים בצורך בתפילה עבור נשמות המתים.
- במאה השלישית, אוריגנס מדבר על "אש מטהרת" אשר תפריד את "הקש והתבן מהאבנים הטובות" (בדומה לאיגרת אל הקורינתיים).
- אמברוזיוס, בתפילתו לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון, מביע את האמונה כי תפילות לאחר המוות מסייעות למירוק נשמת הנפטר.
- היסודות לתפיסת כור המצרף אשר הייתה מקובלת בימי הביניים הונחו לראשונה כבר במאה החמישית, על ידי אוגוסטינוס. אוגוסטינוס כותב שגורל הנשמה מוכרע מיד ברגע המוות, ומגדיר בפירוש ייסורים מטהרים המתרחשים לאחר המוות[1].
- קאיסריוס הקדוש מארל כבר מבדיל בין סוגי חטאים שונים. הוא מדבר על "חטאים חמורים", אשר מובילים ישירות לגיהנום, ולעומתם על "חטאים קלים", אשר ניתנים למירוק על ידי מעשים טובים בעולם הזה, או לאחר המוות.
- גרגוריוס הראשון היה האפיפיור הראשון שאימץ את התפיסה התאולוגית העומדת בבסיסה של האמונה בכור המצרף, כחלק מהדוקטרינה הכנסייתית. הוא אף הרחיב את התפיסה, ותיאר את מניעת הזכות לחזות בפני האלוהים (על פי התפיסה הנוצרית, אחד מתענוגות גן העדן) כאחד מהייסורים המשמשים למירוק החטאים.
- פרשנותו של איזידור מסביליה לפסוקים המובאים מעלה טוענת כי חטאים מסוימים ייסלחו וימורקו לאחר המוות על ידי אש מטהרת כלשהי[2].
במקביל להתפתחות התאולוגית של מושג כור המצרף על ידי אבות הכנסייה, ניתן היה לראות גם התפתחות טקסים אשר כללו תפילות למען נשמות המתים. ההתפתחות של טקסים אלו מראה כי התפיסה אשר עומדת בבסיסו של כור המצרף לא נותרה נחלתם של התאולוגים בלבד, אלא חלחלה לתוך האמונות והפרקטיקות הדתיות של קהל המאמינים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כור המצרף באנציקלופדיה הקתולית
- כור המצרף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)